|
האגדה מספרת שהגבינה התגלתה לראשונה על ידי נער רועים, כ-4,000 שנה לפני הספירה. הנער השאיר נאד עור
מלא חלב חשוף לשמש, והחלב החמיץ בעזרת האנזימים שבוודאי היו בו מחלב קודם. הנער הצמא טעם מן החלב בנאד
והיה לראשון שאכל גבינה.
ייצור הגבינות הפך עם השנים חלק חשוב מפעילות משקי הבית בעולם ומנע את הצורך להשליך חלב בן יומו,
המתקלקל במהרה. תחילה, נאכלו הגבינות הטריות, ללא טעם וריח ייחודיים, אך עם הזמן החלו להשביחן: הוסיפו
להן אנזימים שנלקחו מפירות תוססים, חיממו את החלב כדי לזרז את הפרדת המוצקים מהנוזלים, סיננו את
הנוזלים ודחסו את החומר המוצק, הוסיפו מלח ושמרו את הגבינות במערות קרירות ולחות. בהשבחה זו עסקו גם
נזירים, שהצליחו לייצר גבינות מעולות הנושאות את שמם עד היום.
אחת העדויות לייצור גבינות צאן באזורנו התגלתה בארונות הקבורה של תות אנך אמון, שמלך במצרים לפני 3,500
שנה. המלך אהב גבינות צאן עד כדי כך שלקח איתו לקבר 22 גיגיות מלאות גבינת צאן, שיועדה, על פי
האמונה, להזנתו עד שיעלה לשמים וכמתנה לאלים שיקבלו את פניו.
אומנות ייצור הגבינה נדדה מאסיה לאירופה וזכתה לפריחה עם השנים, וכשהמתיישבים הלבנים הראשונים, אנשי
המייפלאואר, הגיעו לאמריקה בשנת 1620, הם היו מצוידים בגבינה בנסיעתם. ייצור הגבינות התפשט במהירות
בעולם החדש, אבל נשאר במסגרת ביתית עד 1850, כאשר נבנה בית החרושת הראשון לייצור גבינות במדינת ניו-
יורק.
|
